| נעזוב את המשא ומתן ופרטיו בידי המנהלים אותו, אך לדעתך – מהי המתכונת המיטבית להצלחתה ולהשפעתה של הפעילות הפרלמנטרית המקדמת את סדר היום של שלום ושוויון? האם עדיין יש לדבוק ברשימה משותפת רחבה, או שמא עדיף להתמודד באמצעות שתי רשימות? |
| איימן עודה : |
| לפני שנדון במבנה הרשימות, אני סבור שעלינו לשאול שאלה יסודית יותר: מהי המשימה החשובה ביותר בבחירות הקרובות? מבחינתי התשובה ברורה – למנוע את המשך שלטונה של הממשלה הפשיסטית הנוכחית. זו העדיפות העליונה, והיא חייבת לגבור על כל מחלוקת אחרת. בעבר נהג הדור הקודם לומר שהמאבק המרכזי שלנו הוא מאבק על עצם הקיום. במשך שנים סברתי שעברנו את השלב הזה, אולם ההתפתחויות האחרונות אילצו אותי לבחון מחדש את התפיסה הזו. בעיניי, סכנת הקיום הופכת למוחשית כאשר מצטרפים יחד כמה גורמים: ממשלה העוינת את עצם נוכחותנו, מערכת ביטחונית ההולכת ומקצינה, עלייה בגילויי העוינות בתוך החברה היהודית, והיעדרו של שותף פוליטי המסוגל להתמודד עם מציאות זו. לצערי, כיום אנו עדים לשורה של סימנים מדאיגים. מכהנת ממשלה המונהגת בידי הימין הקיצוני; במוקדי הכוח של מערכת הביטחון נמצאים אנשים המחזיקים בתפיסות קיצוניות; סקרי דעת קהל מצביעים על עלייה משמעותית בשיעור היהודים התומכים במדיניות קיצונית כלפי האזרחים הערבים; ובמקביל מתרחבת תופעת חימוש האזרחים. מכלול הנתונים הללו הופך את התקופה הנוכחית ליוצאת דופן ומחייב בחינה שונה של המציאות. מתוך כך אני סבור שאחדות השורות בחברה הערבית אינה רק סיסמה, אלא הכרח פוליטי. נכון, קיימות בינינו מחלוקות אמיתיות עם כוחות פוליטיים מסוימים, ובהם התנועה האסלאמית הדרומית, אך עלינו להבחין בין הסתירה המרכזית לבין הסתירות המשניות. האתגר הגדול ביותר כיום הוא למנוע את המשך שלטונה של הקואליציה הנוכחית, והדבר מחייב מידה מרבית של אחדות. משום כך, כבר שנים שאני תומך בבנייה מחדש של רשימה ערבית מאוחדת, משום שלדעתי זהו המודל היעיל ביותר להעלאת שיעור ההצבעה, לחיזוק הייצוג הערבי ולהגדלת יכולת ההשפעה הפוליטית. ואולם, אם בשל חילוקי הדעות הפוליטיים לא ניתן יהיה להקים רשימה אחת, אני סבור שהחלופה הטובה ביותר היא התמודדות באמצעות שתי רשימות מתואמות, תוך שמירה על שיתוף פעולה ותיאום ביניהן והימנעות ממאבקים פנימיים. כך יישאר היעד המשותף ברור: הגדלת הייצוג הערבי, מניעת המשך כהונתה של הממשלה הנוכחית והגנה על ענייניה וזכויותיה של החברה הערבית. אני מבקש להוסיף נקודה שאני רואה כבעלת חשיבות מכרעת. גם אם נצליח להפיל את הממשלה הזו, אין פירוש הדבר שהפשיזם ייעלם או שהסכנה תחלוף. הפלת הממשלה היא תחילתו של התהליך – לא סופו. במדע המדינה קיימת תאוריה המכונה "תיאוריית המטוטלת", שלפיה תזוזה חדה של המערכת הפוליטית לכיוון אחד עלולה להביא בבחירות שלאחר מכן לתנועת נגד חריפה אל הכיוון ההפוך. ראינו תופעות כאלה במערכות פוליטיות שונות ברחבי העולם. גם במקרה הישראלי אני סבור שהאפשרות הזאת ממשית. גם אם ממשלת נתניהו ובעלי בריתה תיפול, אווירה ציבורית טעונה, התפשטות כלי הנשק בקרב הימין הקיצוני וקיומן של מיליציות אזרחיות חמושות עלולות להוביל למתיחות ואף למעשי אלימות, במיוחד אם הממשלה החלופית תהיה חלשה או חסרת לכידות פנימית. בנוסף, הימין עלול לנצל כל כישלון או כל מצב של חוסר יציבות כדי להציג את עצמו מחדש כחלופה היחידה המסוגלת למשול, ובכך לשוב לשלטון בעוצמה גדולה יותר ובלגיטימציה ציבורית רחבה יותר. לכן אני אומר שהניצחון על הפשיזם אינו מסתכם בהפלת ממשלה מסוימת. הוא מחייב מאבק פוליטי וחברתי ארוך טווח, שמטרתו להטמיע ערכים דמוקרטיים, להגן על מוסדות המדינה ולמנוע את שיקומו של השיח הקיצוני. המערכה האמיתית אינה מסתיימת עם חילופי השלטון – היא רק מתחילה, באמצעות בניית מציאות פוליטית שתמנע את חזרתו של הפשיזם בעתיד. |
| אלכרמל : |
| האם אינך סבור שיש יתרון מעשי בכך שחלק מאיתנו בכנסת "מותחים את החבל" וחלק "מרפים ממנו"? |
| איימן עודה : |
| אני סבור שהוויכוח עם התנועה האסלאמית הדרומית (רע"ם) הוא ויכוח אמיתי ומהותי, ולא מחלוקת פוליטית חולפת. מבחינה עקרונית, אינני רואה פסול בתמיכה בממשלה שמקדמת תוכנית המבוססת על שלום ושוויון, או בשיתוף פעולה עם כל ממשלה המסוגלת להביא הישגים ממשיים לאזרחים הערבים. אולם הבעיה מתחילה כאשר לא דורשים ממך להתחייב לתוכנית פוליטית מוסכמת, אלא מבקשים ממך להתאים את עמדותיך ואת עקרונות היסוד שלך כדי שתהיה מקובל על הקואליציה. בשלב הזה המחיר הופך לפוליטי ולמוסרי. כאשר דורשים מפוליטיקאי לאמץ עמדות שאינו מאמין בהן, או לנקוט יחס כפול כלפי סוגיות אנושיות ולאומיות כדי לזכות בלגיטימציה להשתתף בשלטון, הדבר פוגע, בעיניי, באמינות ובכבודו של העשייה הפוליטית. כמו כן, אינני רואה כל תועלת בהרעפת שבחים על כוחות פוליטיים הידועים בעמדותיהם הגזעניות, רק כדי להתקרב אליהם. הניסיון המצטבר במשך עשרות שנים הוכיח כי גישה זו לא שינתה את מדיניותה העקרונית של המדינה כלפי האזרחים הערבים ולא הובילה לשוויון אמיתי. משום כך אני סבור שלאחר שהייצוג הערבי התחזק והפך לנוכח ומשמעותי יותר, היה עלינו לאמץ שיח דמוקרטי ברור, הפונה אל החברה הישראלית כולה ומציג תוכנית המבוססת על שוויון וצדק, מבלי לוותר על זכויותינו ומבלי לפגוע בכבוד הלאומי. עלינו גם לבחון כל אפשרות פוליטית על פי תוצאותיה המעשיות. לאחר עשרות שנים שבהן דמויות ערביות השתתפו בקואליציות שונות, עלינו לשאול בכנות: האם חל שינוי מהותי במעמדם של האזרחים הערבים? האם הפערים המבניים הצטמצמו או נעלמו? האם השוויון הפך למציאות? שאלות אלה הן שצריכות לקבוע את בחירותינו הפוליטיות, ולא עצם הרצון להשתתף בשלטון בכל מחיר. למרות המחלוקת העקרונית הזאת עם דרכה של הרשימה הערבית המאוחדת, אני עדיין סבור כי צורכי השעה מחייבים לשאוף לאחדות השורות. אם ניתן להגיע לרשימה ערבית משותפת אחת, זהו הפתרון הטוב ביותר, משום שהוא מעלה את שיעור ההצבעה, מחזק את הייצוג הערבי ומגדיל את היכולת להתמודד עם הימין הקיצוני. אם הדבר אינו אפשרי בשל המחלוקות הפוליטיות, החלופה המתאימה ביותר בעיניי היא התמודדות בשתי רשימות משתפות פעולה ומתואמות, שיתחרו זו בזו בבחירות אך יעבדו יחד למען המטרה הגדולה יותר: חיזוק הייצוג הערבי ומניעת המשך שלטונו של הימין הקיצוני. |
| אלכרמל : |
| מדוע המפלגות הערביות טרם הבינו שיש צורך בהקמת רשימה יהודית–ערבית אמיתית, ולא סמלית בלבד, כדי לשרת בצורה טובה יותר את סוגיות השלום והשוויון? |
| איימן עודה : |
| ראשית, חשוב להזכיר כי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון היא, מעצם הגדרתה, מסגרת ערבית–יהודית, אף שאני מודה כי השותפות הזאת לא הושלמה באופן שאליו שאפנו. במשך שנים ארוכות השקענו מאמצים רבים כדי לחזק אותה, אך אי אפשר להתעלם מכך שהמציאות הפוליטית והלאומית בישראל הפכה למורכבת יותר, במיוחד לאחר 7 באוקטובר, על רקע החרפת הקיטוב הלאומי והצטמצמות מרחב השיח הדמוקרטי. למרות זאת, אני עדיין רואה חשיבות עצומה בקיומם של אלפי יהודים דמוקרטים הממשיכים להגן על ערכי השוויון והשלום חרף כל הלחצים. למרות הקושי של התקופה, אני רואה בשותפות הערבית–יהודית בחירה אסטרטגית שאין לה תחליף. בארץ הזאת חיים שני עמים, ואף אחד מהם לא ייעלם. אם אנו רוצים לחולל שינוי אמיתי בסוגיות הגדולות, כגון שלום, שוויון, דמוקרטיה וצדק חברתי, הדבר אינו יכול להתממש ללא שותפות עם הכוחות היהודיים הדמוקרטיים. הערבים לבדם, גם אם יהיו מאוחדים בעמדתם, אינם יכולים לחולל את השינוי הזה ללא בעלי ברית יהודים המאמינים בערכים אלה. לכן, מה שאנו מנסים לבנות מחוץ לכנסת עשוי להיות צעד חשוב בכיוון הזה, באמצעות הקמת מסגרת ערבית–יהודית רחבה שתפעל לסיום הכיבוש ולהשגת שלום, ותניח יסודות לשותפות פוליטית וחברתית עמוקה יותר. אני סבור שסיום הכיבוש הוא שער הכניסה המרכזי לבנייה מחדש של היחסים בין ערבים ליהודים. הכיבוש הוא הגורם המשמעותי ביותר ביצירת שנאה ופחד הדדיים. צעיר יהודי מתגייס לצבא, מבלה שנים במציאות של כיבוש, מחסומים וחיכוך יומיומי עם הפלסטינים, ולאחר מכן חוזר עם החוויה הזאת אל תוך החברה הישראלית. הדבר משפיע ישירות על אופי יחסיו עם האזרחים הערבים. לכן, המאבק לסיום הכיבוש ולהשגת שלום אינו רק עניין פלסטיני, אלא גם הנתיב החשוב ביותר לבניית מערכת יחסים בריאה וטבעית בין ערבים ליהודים בתוך ישראל. באשר לבחירות, עלינו להיות מציאותיים. הבחירות בישראל עדיין מבוססות במידה רבה על השתייכויות וזהויות, בין אם לאומיות, מגזריות או אתניות. לכן, הדיבור על בניית שותפות אלקטורלית ערבית–יהודית רחבה זמן קצר לפני הבחירות אינו מציאותי. בשלב הנוכחי אני סבור שהעדיפות צריכה להיות העלאת שיעור ההצבעה בחברה הערבית, לצד המשך הצגת שיח דמוקרטי פתוח הפונה אל החברה הישראלית כולה ופותח בעתיד את הדלת להרחבת השותפות הערבית–יהודית על יסודות פוליטיים וחברתיים יציבים יותר. |
| אלכרמל : |
| מה דעתך על מפלגת "לכולנו מקום", והאם ניתן לנהל עמה משא ומתן כדי לצרפה לרשימה המשותפת? |
| איימן עודה : |
| מבחינה עקרונית אני תומך בהקמת מסגרות פוליטיות ערביות–יהודיות, ותמיד תמכתי ברעיון של הרחבת השותפות עם הכוחות היהודיים הדמוקרטיים. עם זאת, אני סבור שהעיתוי להקמת מפלגה חדשה כיום אינו מתאים, משום שהשלב הנוכחי מציב בפנינו סדרי עדיפויות אחרים. עלינו לזכור שהבחירות בישראל היו במידה רבה בחירות שהתבססו על השתייכויות וזהויות, אולם הבחירות הקרובות נושאות ממד נוסף ומסוכן יותר. אם הימין הקיצוני יחזור לשלטון ברוב ברור, הוא יפרש זאת כמנדט ציבורי מלא למימוש המיזם הפוליטי שלו, ואז לא יהסס לקדם את מדיניותו כבר מן היום הראשון. מסיבה זו אני סבור שאין מדובר בתחרות מפלגתית רגילה, אלא בבחירות גורליות שיקבעו את אופייה של התקופה הבאה, לא רק ביחס לאזרחים הערבים בישראל, אלא גם ביחס לעם הפלסטיני כולו, לנוכח המשך המלחמה והסכנות האופפות אותה. אני חושש שאם הימין הקיצוני יקבל מנדט ציבורי מחודש, הוא יראה בכך אור ירוק ליישם את סדר היום שלו במלוא העוצמה, הן בתוך ישראל והן בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית. לכן מניעת המשך כהונתה של הממשלה הזאת היא אחריות לאומית ודמוקרטית מן המעלה הראשונה. אני סבור גם שהסתמכות על לחצים בינלאומיים בלבד אינה מספקת. ההיסטוריה מלמדת שהעובדות הנכפות בשטח הן שמעצבות את עתידם של עמים. לכן ההגנה על בני האדם ומניעת קביעת עובדות חדשות בשטח חשובות יותר מהסתפקות בעמדות בינלאומיות או בגינויים פוליטיים. משום כך, השיח הנדרש בתקופה הזאת חייב להיות בראש ובראשונה שיח של אחריות. עלינו להניח בצד את המחלוקות ולפעול בהתאם לאינטרס הציבורי הכללי, משום שהסוגיה העומדת כיום על הפרק חורגת מן החישובים המפלגתיים הצרים ונוגעת לעתידה של החברה הערבית ולעתיד הדמוקרטיה והשלום בארץ הזאת. |
| אלכרמל : |
| במהלך הבחירות המקדימות במפלגות הערביות עלתה סוגיית היעדר הייצוג המספק לנשים ברשימות הבחירות, ובייחוד ברשימת חד"ש. האם לדעתך יש לשנות את שיטת הרכבת הרשימות כדי להבטיח ייצוג רחב יותר לנשים, או אף לאמץ שיטת ריצ'רץ' כפי שעשו מפלגת הדמוקרטים ומפלגת "לכולנו מקום"? |
| איימן עודה : |
| ראשית, אני סבור שעלינו להפנות ביקורת גלויה כלפי עצמנו. לא מתקבל על הדעת שבארבעת המקומות הראשונים ברשימה לא תהיה אף אישה, ויש להודות בכך באופן ברור. לפי תפיסתי, העמדה הפוליטית חשובה יותר מן הזהות כשלעצמה. גבר או אישה יכולים להחזיק בעמדה פוליטית שאינה משרתת את ערכי הצדק והשוויון, וגם להפך. לכן אמת המידה הראשונה צריכה להישאר המחויבות לעקרונות, ובראשם סיום הכיבוש, השגת שלום ושוויון והגנה על זכויות. במהותן, סוגיות אלה משרתות את הנשים כפי שהן משרתות את החברה כולה. עם זאת, במאה ה־21 לא ייתכן שנשים ייעדרו מעמדות הנהגה ומן המקומות הגבוהים בכל רשימה פוליטית. מצב כזה אינו מתיישב עם ערכי השוויון שאנו מגינים עליהם, וגם לא עם התפקיד שנשים ממלאות בחברה ובחיים הציבוריים. באשר לשיטת המכסות, אני סבור שהמצב הטבעי והראוי ביותר הוא שהתרבות הארגונית עצמה תבטיח את ייצוג הנשים, כך שהדבר יתרחש באופן טבעי וללא צורך באמצעים מחייבים. אולם אם הניסיון מוכיח שהתרבות הזאת לבדה אינה מספקת, כפי שאירע בבחירות האחרונות, אני תומך באימוץ מנגנונים ברורים, ובהם מכסות, כדי להבטיח ייצוג הוגן לנשים, עד שהדבר יהפוך לחלק מושרש מן התרבות הפוליטית. בחברה שלנו, וגם בשורות חד"ש, יש נשים בעלות כישורים וניסיון פוליטי ומקצועי ברמה גבוהה מאוד, שכבר הוכיחו את יכולתן להנהיג ולפעול בזירה הציבורית. לכן אין שום הצדקה להיעדרותן מן המקומות הגבוהים. אני סבור שבתקופה הבאה עלינו לראות נוכחות נשית חזקה יותר בצמרת הרשימות, לא כמחווה או כטובה, אלא כזכות טבעית המשקפת את ערכי השוויון והדמוקרטיה שבהם אנו מאמינים. |
| אלכרמל : |
| נפגשת לאחרונה עם מזכ"ל האו"ם כדי לדון במשבר האלימות והפשיעה בחברה הערבית. מהם הממצאים המרכזיים שעלו מן הפגישה, והאם סוכמו צעדים או התחייבויות מעשיות? |
| איימן עודה : |
| אני מאמין שהמאבק המרכזי ובעל ההשפעה הגדולה ביותר הוא המאבק שאנשים מנהלים בתוך מולדתם. השינוי האמיתי מתחיל מבפנים. העולם אינו מכבד עמים המסתפקים בתלונות, אלא עמים הנאבקים למען זכויותיהם ומגינים עליהן. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך. הסוגיה הפלסטינית לא זכתה לתשומת לב העולם אלא לאחר שלעם הפלסטיני קמה תנועה לאומית שנאבקה למען זכויותיו. כך היה גם בדרום אפריקה עם הקונגרס הלאומי האפריקאי, ובארצות הברית עם התנועה לזכויות האזרח בהובלת דמויות כמו מרטין לותר קינג ומלקולם אקס. העולם מקשיב לעמים הפועלים ומציבים את עניינם על סדר היום הבינלאומי. מתוך תפיסה זו, לא הסתפקנו בפעולה בזירה הבינלאומית. קדמה לכך פעילות ציבורית רחבה בשטח, בתוך המדינה. ארגנו הפגנות, מחאות וצעדי מאבק חסרי תקדים מאז 1948, עד כדי חסימת כבישים וצירים מרכזיים, במטרה להפעיל לחץ על הממשלה ולדרוש ממנה לשאת באחריותה להתמודדות עם הפשיעה והאלימות המשתוללות בחברה הערבית. אולם הממשלה, למרבה הצער, המשיכה להתעלם מדרישות אלה. בשלב זה ראינו לנכון להעביר את הסוגיה גם לזירה הבינלאומית, במיוחד על רקע הבידוד הבינלאומי והביקורת חסרת התקדים שישראל מתמודדת עמם בעקבות המלחמה. מתוך כך התקיימה פגישתנו עם מזכ"ל האו"ם, שבה הצגנו את סוגיית הפשיעה והאלימות בחברה הערבית כסוגיה של זכויות אדם ושל זכותם של האזרחים לביטחון ולחיים בכבוד. במהלך הפגישה ביקשתי ממזכ"ל האו"ם להפנות לממשלת ישראל שאילתה ודרישת הבהרה רשמית בנוגע לאחריותה להמשך התופעה, ולדרוש ממנה לפרט אילו צעדים היא נוקטת כדי להגן על האזרחים הערבים. אנו מקווים שהפנייה הזאת תישלח בתקופה הקרובה, ונפרסם אותה מיד עם הוצאתה. נמשיך לעקוב אחר הנושא ולהפעיל לחץ, הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית, עד שהממשלה תישא באחריותה ותתייחס לסוגיה ברצינות הראויה לה. |
| אלכרמל : |
| ספר לנו על המיזם החדש שלך, שאותו אתה נוהג להזכיר תמיד בשתיים או שלוש מילים בלבד, בלי לפרט. |
| איימן עודה : |
| אני סבור שהסוגיה המרכזית בשני העשורים האחרונים, ובמיוחד בעשר השנים האחרונות, היא המשך הכיבוש והקולוניאליזם. סוגיה זו אינה משפיעה רק על העם הפלסטיני, אלא משליכה גם על החברה הישראלית, על עתיד הדמוקרטיה ועל האפשרות לכונן יחסים טבעיים בין ערבים ליהודים. סיום הכיבוש אינו רק דרישה פלסטינית, אלא גם אינטרס של כל מי שחיים בארץ הזאת. הכיבוש הוא שמזין את הסכסוך, מקבע את העוינות, שוחק את המשאבים והופך את הביטחון לסוגיה המרכזית בישראל, על חשבון הבריאות, החינוך והרווחה החברתית. אילו הושג שלום, סדרי העדיפויות של המדינה היו משתנים מן היסוד, וניתן היה להפנות משאבים לבניית חברה צודקת ומשגשגת יותר. מכאן נולד הרעיון להשיק מיזם עממי חדש, שיפעל במקביל בתוך החברה הפלסטינית ובתוך החברה הישראלית. אנו מכירים בקיומם של שני נרטיבים לאומיים, ובכך שכל צד נושא עמו את הסיפור שלו. אמנם בעיניי הנרטיב הפלסטיני צודק במהותו, ואי אפשר להשוות בין מציאות של כיבוש לבין העם הנתון תחת כיבוש, אך בה בעת אי אפשר להתעלם מכך שלכל חברה יש נרטיב משלה, וכי בניית שלום מחייבת לפנות אל שני העמים גם יחד. לכן אנו מבקשים להקים תנועה עממית ערבית–יהודית בשם "Trust" – "אמון", שתפעל לבניית גשרים בין שתי החברות ולחיזוק השותפות האזרחית והפוליטית, הרחק משיח של הדרה. המיזם יתחיל בסדרה של יוזמות מעשיות, ובהן השקת עצומה עממית משותפת שמטרתה לאסוף מיליון חתימות מפלסטינים ומיליון חתימות מישראלים לתמיכה בפתרון שתי המדינות, ולהעביר מסר ברור שלפיו יש ציבור רחב בשני הצדדים המאמין בשלום ומבקש להביא לסיום הסכסוך. אנו פועלים גם להקמת קבוצות עבודה משותפות בתחומים שונים, שיכללו פעילים, אנשי אקדמיה ובעלי מקצוע משני הצדדים, ויעסקו בסוגיות של סביבה, חינוך, בריאות, כלכלה, תרבות ועוד. זאת מתוך אמונה ששלום אינו נבנה רק באמצעות הסכמים מדיניים, אלא גם באמצעות שיתוף פעולה יומיומי בין בני אדם. המיזם יהיה תנועה אזרחית עצמאית וללא מטרות רווח, שתפעל במסגרת משפטית מוסדרת ותתמקד בבניית בסיס ציבורי רחב המאמין בשותפות ושואף להוציא את האזור ממעגל האלימות והפילוג, שהעמיק לאורך שנות הסכסוך ובמיוחד בתקופה האחרונה. |
| אלכרמל : |
| אנו מרבים לדבר, ובצדק כמובן, על אחריות הממשלה והמשטרה לכך שאינן בולמות את הפשיעה בחברה הערבית. אולם האם אין גם דברים שאנו עצמנו יכולים לעשות כחברה, כרשויות מקומיות וכגופי הנהגה ארציים ומקומיים ביישובינו |
| איימן עודה : |
| ראשית, חשוב שכל אדם יכיר בעובדה בסיסית: המעורבים ישירות בפשיעה המאורגנת הם שיעור זעום ביותר מתוך החברה שלנו. שאלתי ביותר מיישוב אחד כמה אנשים מעורבים בארגוני פשיעה, ולא מצאתי ולו יישוב אחד שבו שיעורם עלה על אחוז אחד מן התושבים. משמעות הדבר היא שהרוב המכריע של בני החברה שלנו דוחה את הפשיעה ודוחה את תרבות האלימות. לכן אסור לנו לאפשר את השתרשותה של תמונה מעוותת של החברה שלנו, כאילו הפשיעה הפכה למאפיין שלה. האמת היא שיותר מ־99% מבני החברה הערבית אינם חלק מעולם הפשיעה. נהפוך הוא: הם קורבנותיו וסובלים מדי יום מהשלכותיו. אין חברה אנושית שאין בה סטייה או פשיעה. גם בהיסטוריה הדתית והאנושית לא התקיימה חברה מושלמת. הנביאים והשליחים, למרות גדולתם, לא הצליחו להפוך את כל בני האדם לאחידים בדעותיהם ובדרכם. עובדה זו מלמדת כי קיומה של קבוצה סוטה מן הדרך אינו מבטל את ערכי החברה ואת מוסריותה. להערכתי, יותר מ־70% ממקרי הרצח בחברה שלנו קשורים לשני גורמים מרכזיים: התפשטותם של ארגוני הפשיעה המאורגנת והתפוצה הרחבה של כלי נשק בלתי חוקיים. אם נצליח לטפל בשתי הסוגיות הללו באופן תקיף ונחוש, נוכל להביא לירידה משמעותית ברמות הפשיעה. כאן מוטלת האחריות המרכזית על המדינה ועל רשויות הביטחון שלה. המדינה היא שמחזיקה בסמכויות ובכלים המשפטיים להיאבק בארגוני הפשיעה, לאסוף את כלי הנשק הבלתי חוקיים ולאכוף את שלטון החוק על כולם. על החברה מצדה להמשיך לדחות את הפשיעה ולחזק את תרבות החוק והאחריות, אך המערכה המכרעת נגד הפשיעה המאורגנת נותרת בראש ובראשונה באחריות המדינה. |
| אלכרמל : |
| אנו מכירים אותך כקורא נלהב וכאוהב ספרות. האם אינך משתוקק לפתוח את דלת הכתיבה הספרותית, כעת לאחר שהשתחררת מעול העבודה הפרלמנטרית? |
| איימן עודה : |
| בשלב הזה אני עדיין רואה בעבודה למען שינוי פוליטי ולמען סיום המלחמה והכיבוש את העדיפות העליונה שלי. אני חש שהסוגיה הזאת ממלאת את כל תודעתי ורגשותיי, ולכן אני מקדיש לה את רוב זמני ומאמציי. עם זאת, אינני חדל מקריאה וממחקר. אני ממשיך לקרוא בהתמדה בתחומי ההיסטוריה וההגות, ומנסה להפיק מהם תובנות המסייעות לנו להבין את ההווה. לפני ימים אחדים, למשל, קראתי את הספר "אל־נוואדר א־סולטאניה ואל־מחאסן אל־יוסופיה" מאת הקאדי בהאא א־דין אבן שדאד, שהיה ממקורביו של צלאח א־דין אל־איובי ומתעד קורות חייו. במהלך הקריאה התעכבתי על הסכם רמלה שכרת צלאח א־דין עם ריצ'רד לב הארי, שבמסגרתו חולקה הארץ בהתאם להסדרים מדיניים וצבאיים מסוימים. התחנה ההיסטורית הזאת גרמה לי לבחון מחדש הנחות יסוד רבות ולשאול כיצד אנו קוראים את ההיסטוריה, ומדוע דמויות ואירועים מסוימים משתרשים בתודעה הקולקטיבית יותר מאחרים. המסקנה שהפקתי מן הקריאה היא שהמאבק נותר בסיס לכל הישג פוליטי, אולם המאבק לבדו אינו מספיק. הוא זקוק גם לחזון פוליטי המסוגל לתרגם הישגים למציאות יציבה ומתמשכת. כמו כן הבנתי יותר מאי פעם את המעמד הסמלי שתופסת ירושלים בתודעה הפלסטינית והערבית, ומדוע עמדה תמיד בלב המיזם הלאומי. אני מאמין שאנו זקוקים דרך קבע לעוגנים אינטלקטואליים ותרבותיים, לא רק כדי להרחיב את הידע, אלא גם כדי לגבש מיזם פוליטי משכנע ובר־קיימא. מי שאוהב את עמו אינו מסתפק בהפרחת סיסמאות, אלא מחפש את הדרכים הטובות ביותר להגשים את האינטרסים הלאומיים שלו במידה המרבית של מציאותיות. משום כך אני עדיין סבור שפתרון שתי המדינות הוא הפתרון המדיני המציאותי והצודק ביותר בשלב הנוכחי, משום שהוא מבטיח את זכותו של העם הפלסטיני למדינה משלו ואת זכותו של העם הישראלי לביטחון. לאחר שיושג שלום, ואם שני העמים יבחרו מרצונם החופשי בצורות אחרות של שיתוף פעולה, כגון פדרציה, ביטול גבולות או כל מסגרת משותפת אחרת, הדבר צריך להיות תוצאה של רצונם החופשי, ולא של כפיית מציאות או המשך הסכסוך. |
| אלכרמל : |
| מהו המסר שלך לאזרח הערבי, ובמיוחד לבוחר הערבי, לקראת הבחירות הקרובות? |
| איימן עודה : |
| המסר שלי ברור: ההשתתפות בבחירות היא אחריות אישית ולאומית בעת ובעונה אחת. זו אינה אחריותן של המפלגות בלבד, ואף לא של ההנהגות בלבד, אלא אחריותו של כל אדם בחברה שלנו. זוהי אחריותם של הצעיר ושל האישה, אחריותם של מי שחיים בכפרים הלא מוכרים, אחריותם של מי שסובלים מן הפשיעה והאלימות, אחריותם של מי שמתמודדים עם משברים כלכליים, ואחריותו של כל מי שמאמין כי המציאות הנוכחית חייבת להשתנות. העלאת שיעור ההצבעה היא הצעד הראשון בדרך לחולל את השינוי הזה. אם אנו מבקשים לסיים את תקופת שלטונו של הימין הקיצוני ואת כהונתה של הממשלה הנוכחית, עלינו לממש את זכותנו הדמוקרטית ולהשתתף בהמונינו בהצבעה. אני קורא לכל בני החברה שלנו לצאת ולהצביע בשיעור הרחב ביותר האפשרי, יותר מבכל מערכת בחירות קודמת, משום שכל קול עשוי להכריע ולפתוח את הדלת לתקופה חדשה שבה השינוי יהיה אפשרי. |
